# מהו חוסר אונים נלמד?

> נכתב בעזרת בינה מלאכותית · [פסיכולוגיה: פסיכולוגיה חיובית ורווחה נפשית](https://www.lessons.co.il/he/פסיכולוגיה-חיובית) · כיתה י״ב · 2026-11-14 · https://www.lessons.co.il/he/פסיכולוגיה-חיובית/מהו-חוסר-אונים-נלמד

חוסר אונים נלמד הוא הפסקת הניסיונות אחרי אירועים רעים חוזרים שלא הייתה עליהם שליטה, גם כשבהמשך אפשר להימלט. מרטין סליגמן וסטיבן מאייר תיארו אותו ב־1967 אצל כלבים שקיבלו מכות חשמל שלא יכלו להימלט מהן. ב־2016 הם תיקנו את התאוריה: פסיביות היא תגובת ברירת המחדל ללחץ ממושך, ומה שנלמד הוא תחושת שליטה.

## הסבר על הנושא

### הניסויים של 1967

חוסר אונים נלמד הוא הפסקת הניסיונות אחרי אירועים לא נעימים חוזרים שלא הייתה עליהם שליטה, גם מאוחר יותר, כשההימלטות קלה. מרטין סליגמן התחיל את המחקר ב־1967 באוניברסיטת פנסילבניה, עם ברוס אוברמייר וסטיבן מאייר. בשלב הראשון הוכנסו כלבים לרתמות בשלוש קבוצות. קבוצה 1 רק נרתמה. קבוצה 2 קיבלה מכות חשמל שכל כלב יכול היה לעצור בלחיצה על דוושה. קבוצה 3 הייתה מצומדת לקבוצה 2: כל כלב קיבל בדיוק את אותן מכות כמו בן הזוג שלו, אבל הדוושה שלו לא עשתה דבר.

בשלב השני הוכנס כל כלב לתיבת מעבר, שבה אפשר היה להימלט ממכה בקפיצה מעל מחסום נמוך. קבוצות 1 ו־2 למדו מהר לקפוץ. רוב הכלבים בקבוצה 3 שכבו ולא ניסו. המערך המשולש הזה הוא החלק המחוכם: קבוצות 2 ו־3 קיבלו מכות זהות, ולכן ההבדל היחיד ביניהן היה השליטה. לא המכות עצמן גרמו לחוסר האונים, אלא חוסר השליטה בהן.

### ההסבר הראשון, והאתיקה

סליגמן ומאייר הציעו שהכלבים בקבוצה 3 למדו ששום דבר שהם עושים אינו משנה, ולכן ציפו שאין טעם לנסות. הם שללו הסבר מתחרה, שהכלבים למדו תנועה כלשהי שהפריעה לקפיצה, כשחזרו על ההליך עם כלבים שהשרירים שלהם שותקו זמנית בעזרת חומר. אפשר היה לעזור לכלבים חסרי האונים רק כשהזיזו פיזית את רגליהם מעל המחסום, לפחות פעמיים, לפני שהתחילו לקפוץ בעצמם; איומים, פרסים וצפייה בכלבים אחרים לא עזרו.

הניסויים האלה גרמו לבעלי חיים כאב אמיתי, והם מעוררים שאלות אתיות קשות. היום מחקר כזה צריך אישור של ועדת אתיקה ששוקלת את הנזק מול הידע שיתקבל, ותלמיד שמעריך את המחקר צריך לדון גם בזה ולא רק בתוצאות.

### בני אדם וסגנון הסבר

מחקרים עם בני אדם, כמו של הירוטו וסליגמן (1975), מצאו השפעות קשורות. בניסוי אחד, אנשים שביצעו משימות חשיבה עם רעש מפריע הצליחו יותר כשהיה להם מתג לכבות אותו, ועצם הידיעה על המתג ביטלה חלק גדול מההשפעה. אבל אנשים שונים זה מזה בתגובה, וב־1978 הוסיפו לין אברמסון, סליגמן וג׳ון טיזדייל את רעיון סגנון ההסבר: האופן שבו אדם מסביר אירועים רעים. סגנון פסימי רואה כישלון כאישי, קבוע וכוללני; סגנון אופטימי רואה אותו כתלוי בחלקו בנסיבות, זמני ומוגבל לתחום אחד.

טעות נפוצה היא לחשוב שהתאוריה מאפשרת לתייג חבר כמדוכא או כחסר אונים. היא לא: היא מתארת דפוסים שנמצאו במחקר על קבוצות. תלמיד שמרגיש ששום דבר שהוא עושה לא משנה צריך לדבר עם היועצת בבית הספר או עם מבוגר אחר שהוא סומך עליו.

### חמישים שנה אחר כך: התאוריה התהפכה

ב־2016 סקרו מאייר וסליגמן חצי מאה של מחקר מוח והגיעו למסקנה שהתאוריה המקורית הפכה את הסדר. פסיביות מול לחץ ממושך שאין עליו שליטה איננה נלמדת: היא תגובת ברירת המחדל של המוח, שמפעיל אזור בגזע המוח שנקרא גרעין הרפה הגבי. מה שנלמד הוא שליטה. כשבעל חיים מגלה שהפעולות שלו עובדות, קליפת המוח הקדם־מצחית האמצעית מזהה זאת ומכבה את הפסיביות של ברירת המחדל. גם המסר המעשי משתנה: במקום ללמוד מחדש להפסיק להיות חסרי אונים, אנשים ובעלי חיים צריכים חוויות של שליטה.

## תרגול: חוסר אונים נלמד

לתלמידי פסיכולוגיה בכיתה י״ב. ענו על כל שאלה בעזרת הדף, ובדקו את עצמכם מול התשובות. התלמידים בשאלות דמיוניים.

1. **כתבו את התוצאה של קבוצה 3 והסבירו מדוע משווים בין קבוצות 2 ו־3.** — רובם לא ניסו להימלט; הם שכבו. קבוצות 2 ו־3 קיבלו מכות זהות, ולכן ההשוואה ביניהן מבודדת את השליטה: כל הבדל חייב לנבוע מהשאלה אם הכלב יכול היה לעצור את המכה.
2. **כתבו את השלב האמצעי בהסבר המקורי מ־1967.** — שום דבר שאני עושה לא משנה: בעל החיים לומד שהתוצאות לא תלויות בתגובות שלו, ולכן מצפה שאין טעם לנסות.
3. **כתבו הסבר אופטימי לכל ממד של ההפסד של התלמיד הדמיוני.** — למשל. פנימי: שיחקנו היום נגד קבוצה חזקה יותר (חיצוני). יציב: הפסדנו את המשחק הזה; המשחק הבא הוא הזדמנות חדשה (זמני). כוללני: בכדורסל היה רע היום, אבל דברים אחרים בחיים שלי בסדר (ספציפי).
4. **מדוע חזרו סליגמן ומאייר על ההליך עם כלבים משותקים זמנית?** — כדי לשלול את האפשרות שהכלבים בקבוצה 3 למדו תנועה שהפריעה לקפיצה. כלבים משותקים לא יכלו ללמוד שום תנועה, ובכל זאת נעשו חסרי אונים, ולכן ההשפעה לא נגרמה מתנועות מפריעות.
5. **למה הגיעו מאייר וסליגמן ב־2016, ואיך זה משנה את ההסבר מ־1967?** — הם הגיעו למסקנה שפסיביות תחת לחץ ממושך שאין עליו שליטה היא תגובת ברירת מחדל שאינה נלמדת, ושמה שנלמד הוא שליטה, שקליפת המוח הקדם־מצחית האמצעית מזהה. התאוריה מ־1967 אמרה שחוסר האונים נלמד; ההשקפה החדשה אומרת שהשליטה נלמדת.
6. **כתבו ביקורת אתית אחת על הניסויים מ־1967 וטיעון אחד שהמגינים עליהם עשויים להעלות.** — ביקורת: הכלבים סבלו ממכות כואבות שלא יכלו להימלט מהן. הגנה: המחקרים נועדו להבין חוסר אונים ודיכאון, שאלה בעלת חשיבות רבה; היום מחקר כזה היה צריך ועדת אתיקה שתשקול את הנזק מול התועלת.
7. **חבר אומר אחרי ציון רע: "אני טיפש, תמיד אכשל, אני גרוע בהכול." בעזרת הדף, כתבו מהו הסגנון ומה חבר טוב צריך לעשות.** — זה סגנון הסבר פסימי: פנימי, יציב וכוללני. חבר טוב יכול להציע הסברים אחרים, אבל לא לאבחן; אם החבר מרגיש לעיתים קרובות ששום דבר שהוא עושה לא משנה, כדאי לעודד אותו לדבר עם היועצת או עם מבוגר שהוא סומך עליו.

## שאלות נפוצות

### מה דוגמה לחוסר אונים נלמד?

בניסוי הקלאסי מ־1967, כלבים שקיבלו מכות שלא יכלו לשלוט בהן לא הצליחו אחר כך להימלט ממכות בתיבה שבה ההימלטות הייתה קלה. אצל בני אדם מופיע דפוס קשור כשמישהו מפסיק לנסות אחרי כישלונות חוזרים שהרגיש שאין לו השפעה עליהם.

### מי גילה את חוסר האונים הנלמד?

מרטין סליגמן ועמיתיו סטיבן מאייר וברוס אוברמייר באוניברסיטת פנסילבניה, בניסויים שפורסמו ב־1967. סליגמן פיתח מאוחר יותר את רעיון סגנון ההסבר ועזר לייסד את הפסיכולוגיה החיובית.

### האם חוסר אונים נלמד הוא דיכאון?

לא. הוא הוצע כמודל שיכול להסביר חלק מהמאפיינים של דיכאון, אבל זו תאוריה מחקרית ולא אבחנה. מי שמודאג ממצב הרוח שלו צריך לדבר עם היועצת בבית הספר, עם הורה או עם איש מקצוע.

### האם אפשר להפוך חוסר אונים נלמד?

במחקרים המקוריים כלבים התחילו להימלט אחרי שהודרכו פיזית דרך ההימלטות לפחות פעמיים. התיקון מ־2016 מציע שמה שעוזר הוא חוויה של שליטה: לגלות שהפעולות שלכם באמת משנות תוצאות.

### מדוע ספגו ניסויי חוסר האונים הנלמד ביקורת?

הם חשפו כלבים למכות כואבות שלא יכלו להימלט מהן, וזה מעורר שאלות אתיות קשות. היום מחקר בבעלי חיים צריך אישור של ועדת אתיקה ששוקלת את הנזק מול התועלת הצפויה מהידע.
