# מה מאפיין את הסיפור הישראלי בסוף המאה העשרים?

> נכתב בעזרת בינה מלאכותית · [סיפורת לבגרות בספרות: הסיפור, הנובלה והרומן](https://www.lessons.co.il/he/סיפורת) · כיתה י״א · 2026-11-08 · https://www.lessons.co.il/he/סיפורת/מה-מאפיין-את-הסיפור-הישראלי-בסוף-המאה-העשרים

הסיפור הישראלי בסוף המאה העשרים, ובעיקר בשנות ה־80 וה־90, פנה מן הקבוצה אל היחיד: במקום ה"אנחנו" של סיפורי דור תש״ח הוא מספר על אדם פרטי. הוא נעשה קצר ושבור יותר, מרבה באירוניה ובמספרים שאי אפשר לסמוך עליהם, ומשמיע קולות שהספרות המוקדמת השאירה בחוץ: נשים, החיים בשכונות של עולים מארצות ערב, והשוליים.

## הסבר על הנושא

### מן הקבוצה אל היחיד

הסיפור הישראלי בסוף המאה העשרים מספר על אדם פרטי ולא על קבוצה. סופרי דור תש״ח, הדור הראשון שגדל בארץ ושעברית הייתה שפת אמו, כתבו מתוך הזדהות עם המפעל הלאומי, ופעמים רבות נבחן הגיבור שלהם ביחס לחבורה, למשימה ולמדינה. מאמצע שנות ה־80 נעשתה החוויה של היחיד למרכז: מה שהוא מרגיש, קונה, מפחד ממנו. את סופרי סוף שנות ה־80 ושנות ה־90 כינו "גל אחר", וראו בהם סופרים פוסטמודרניים, כלומר כאלה שאינם מאמינים בסיפור גדול אחד שמסביר הכול.

הטעות הנפוצה היא לחשוב שסיפור פרטי אינו עוסק בחברה. הוא עוסק בה מזווית אחרת: הלאומי נשאר, אבל הוא נראה מתוך חייו של אדם אחד, ולעיתים כמשהו שנכפה עליו.

### צורות קצרות ושבורות

בספרו הראשון של אתגר קרת, "צינורות" (1992), יש 56 סיפורים, ובשני, "געגועי לקיסינג׳ר" (1994), יש 49. סיפור של עמוד אחד או שניים אינו גרסה מקוצרת של סיפור ארוך; הצורה עצמה אומרת שהחיים מגיעים בשברים. סיפור מקוטע הוא סיפור שמסופר בקטעים, בקפיצות ובפערים, בלי שרשרת מלאה של סיבה ותוצאה, והקוראים בונים את הקשר בעצמם.

אורלי קסטל־בלום, שפרסמה את קובץ סיפוריה הראשון ב־1987, נותנת לגיבורת הרומן "דולי סיטי" (1992) לתאר את עירה כ"עיר מקוטעת". חוקר הספרות דוד גורביץ׳ תיאר את כתיבתה כפוסטמודרנית: היא מטפלת באופן סוריאליסטי ביסודות הקבועים של הסיפור, כמו המניע, הדמות והפסיכולוגיה, וכותבת בכוונה בסגנון מחוספס. מי שקורא סיפור קצר מאוד כאילו הוא פשוט, מחמיץ את מה שהושמט ממנו.

### אירוניה ומספר בלתי מהימן

אירוניה היא פער בין מה שנאמר לבין מה שמתכוונים אליו, או בין מה שהדמות יודעת לבין מה שהקוראים יודעים. מספר בלתי מהימן הוא מספר שהקוראים לומדים לפקפק בדבריו, משום שהוא אינו יודע, מסתיר או רואה את הדברים בעיוות. "דולי סיטי" מסופר כמונולוג של דולי, רופאה שמוצאת תינוק בשקית אשפה ומנתחת אותו שוב ושוב כדי לוודא שהוא בריא. הקול השקול והמקצועי שבו היא מספרת על זוועה הוא האירוניה, והוא מלמד את הקוראים שלא לסמוך עליה.

באחד הניתוחים היא משרטטת בסכין על גבו של התינוק את מפת ארץ ישראל. אפשר לקרוא את התמונה כסמל של התקופה: הסיפור הלאומי נחרט על גופו של יחיד. בקטע שנכתב לדף העבודה המספרת אומרת "אני בכלל לא כועסת על נועה", ומיד מוחקת אותה מרשימת המוזמנים. הטעות היא להאמין למספר רק משום שהוא מדבר בגוף ראשון.

### קולות חדשים, והשוואה לסיפור מוקדם

ספרות דור תש״ח כמעט לא דיברה אל העולים הרבים שהגיעו אחרי קום המדינה. בשנות ה־80 וה־90 קולות כאלה נכנסו למרכז. "עקוד" (1990) של אלברט סויסה עוקב אחרי שלושה נערים, בנים למשפחות שעלו ממרוקו לשכונת עיר גנים בירושלים, בזרם תודעה שמערבב לשון גבוהה עם הסלנג של העולים. סביון ליברכט, בת לניצולי שואה, פרסמה ב־1986 את "תפוחים מן המדבר".

כאן אפשר להשוות לסיפור מוקדם. ב"מחניים" של ברדיצ׳בסקי בן עוזב את בית אביו, ואביו מתכחש לו. ב"תפוחים מן המדבר" בת עוזבת בית דתי בירושלים לקיבוץ, והסיפור מסופר מתוך עולמה של האם, שבאה להחזיר אותה ושבה בלעדיה, אחרי שהבינה שהיא עצמה נישאה בלי אהבה. השוואה טובה בוחרת ציר אחד, כאן מי מספר, וטוענת מה הוא משנה: בסוף המאה גם מי שנשאר מאחור מקבל קול, והקרע יכול להתאחות.

## תרגול: הסיפור הישראלי בסוף המאה העשרים

לתלמידי כיתה י״א שלומדים ספרות. הקטעים בדף נכתבו לדף הזה, בסגנון של תקופות שונות; קראו אותם, ענו, ובדקו את עצמכם מול התשובות.

1. **התאימו כל מושג להגדרה שלו. המושגים: אירוניה, מספר בלתי מהימן, סיפור מקוטע.
א. מספר שהקוראים לומדים לפקפק בדבריו.
ב. פער בין מה שנאמר לבין מה שמתכוונים אליו.
ג. סיפור שמסופר בקטעים ובפערים, בלי שרשרת מלאה של סיבה ותוצאה.** — א. מספר בלתי מהימן. ב. אירוניה. ג. סיפור מקוטע.
2. **קראו את שני הקטעים:
קטע א: "יצאנו עם שחר, שמונה בחורים ומימייה אחת לכל שניים. איש לא שאל לאן. ידענו שאם לא נגיע עד הערב אל הגבעה, לא יגיע איש אחרינו."
קטע ב: "ביום שבו הודיעו בחדשות על הבחירות, קניתי מקרר. הוא היה לבן ושקט, ועמדתי מולו הרבה זמן, וחשבתי שזה הדבר הראשון בבית הזה שבחרתי לבד."
מלאו את הטבלה: מי מספר בכל קטע, ומה עומד במרכזו? איזה קטע קרוב יותר לסיפור של סוף המאה?** — קטע א: "אנחנו", קבוצה של שמונה בחורים; במרכז המשימה, להגיע אל הגבעה. קטע ב: "אני", אדם אחד; במרכז החיים הפרטיים, המקרר. קטע ב קרוב לסיפור של סוף המאה: החדשות על הבחירות נשארות ברקע, והבחירה החשובה היא בחירה פרטית.
3. **בקטע ב הבחירות מופיעות לצד קניית מקרר. מה האירוניה כאן, ומה היא אומרת על הדובר?** — יש פער בין בחירות של מדינה שלמה לבין בחירה של מקרר, ואותו שורש, ב־ח־ר, מחבר ביניהם. הדובר מתעלם מן הבחירה הציבורית ומתרגש מן הפרטית, "הדבר הראשון בבית הזה שבחרתי לבד". האירוניה מראה אדם שהקול שלו נשמע לו רק בתוך ביתו.
4. **קראו את הקטע:
"אני בכלל לא כועסת על נועה. באמת. בהפסקה אפילו חייכתי אליה, ואחר כך מחקתי אותה מרשימת המוזמנים למסיבה, אבל רק כי לא היה מקום. אני אדם שסולח בקלות. כולם אומרים את זה, חוץ מנועה."
מלאו את הטבלה: מה המספרת אומרת, ומה הקוראים מבינים? מדוע אי אפשר לסמוך עליה?** — "בהפסקה אפילו חייכתי": החיוך הוא הסוואה, כי מיד אחריו היא מוחקת את נועה. "אדם שסולח בקלות": המעשים שלה סותרים את המילים. היא מספרת בלתי מהימנה, משום שהיא אומרת על עצמה דבר אחד ועושה את ההפך.
5. **הקטע על נועה מסתיים במילים "כולם אומרים את זה, חוץ מנועה". מה עושה הסיום הזה?** — זהו סיום אירוני: המספרת מביאה עדות לטובתה, וחושפת בלי משים את מי שנפגעה ממנה. המילים "חוץ מנועה" מראות שהיחידה שיודעת את האמת היא זו שהמספרת אינה מקשיבה לה.
6. **קראו את הקטע:
"הטלפון. שלוש שיחות שלא נענו. אמא. אמא. מספר חסום. בחוץ צופרים. מישהו צועק על חניה. אני לא עונה."
מה מבטאת הצורה המקוטעת? מדוע אין כאן משפטים שלמים?** — המשפטים שבורים, רובם בלי פועל, כמו מבט שקופץ מפרט לפרט. הצורה מבטאת הצפה: הרבה קולות דורשים משהו, והמספר אינו מסוגל לחבר אותם לשלם. המשפט השלם היחיד הוא "אני לא עונה", הסירוב.
7. **קראו את התקצירים, שנכתבו לדף הזה:
"מחניים" (ברדיצ׳בסקי, ראשית המאה): בן של רב עוזב את עיירתו ויוצא ללמוד באשכנז. אביו מתכחש לו, והוא חי בעוני ובבדידות, קרוע בין שני העולמות. הסיפור מסופר מצדו של הבן.
"תפוחים מן המדבר" (סביון ליברכט, 1986): ויקטוריה, אישה דתייה מירושלים, נוסעת לקיבוץ בנגב כדי להחזיר הביתה את בתה, שעזבה לחיות שם עם בן זוגה. היא רואה שבתה מאושרת, נזכרת שנישאה בלי אהבה, ושבה לירושלים ומשאירה את הבת בקיבוץ. הסיפור מסופר מתוך עולמה של האם.
מלאו את הטבלה: מאיזה צד מסופר כל סיפור, ואיך הוא מסתיים?** — מאיזה צד: "מחניים" מסופר מצדו של הבן שעזב; "תפוחים מן המדבר" מסופר מתוך עולמה של האם שנשארה. הסיום: ב"מחניים" בדידות, הבן קרוע ולבד; ב"תפוחים מן המדבר" השלמה, האם מקבלת את בחירת בתה.
8. **כתבו טענה שמשווה בין שני הסיפורים שבשאלה הקודמת על ציר אחד, ובססו אותה בפרט מכל אחד מהם. מה צריכה לכלול תשובה טובה?** — תשובה טובה בוחרת ציר אחד (למשל מי מספר, או אם הקרע בין הדורות ניתן לאיחוי), מנסחת טענה (למשל: בסוף המאה גם ההורה שנשאר מאחור מקבל קול ויכול להשתנות), ומביאה פרט מכל סיפור: האב שמתכחש לבנו מול האם שחוזרת בלי בתה ומשלימה. רשימה של הבדלים בלי טענה אינה השוואה.

## שאלות נפוצות

### מהו מספר בלתי מהימן?

מספר בלתי מהימן הוא מספר שהקוראים לומדים לפקפק בדבריו: הוא אינו יודע את כל האמת, מסתיר אותה, או רואה את העולם בעיוות. מזהים אותו לפי פער בין מה שהוא אומר לבין מה שהוא עושה או מה שאחרים אומרים. הוא אינו פגם בסיפור; הפער הזה הוא חלק ממשמעותו.

### מהי אירוניה בסיפור?

אירוניה היא פער בין מה שנאמר לבין מה שמתכוונים אליו, או בין מה שדמות יודעת לבין מה שהקוראים יודעים. כשמספרת אומרת שהיא סולחת בקלות ומיד מוחקת את חברתה מרשימת המוזמנים, הקוראים מבינים את ההפך ממה שנאמר. בתשובה מצביעים על שני צדי הפער ומסבירים מה הוא חושף.

### מהו גל אחר בספרות העברית?

גל אחר הוא כינוי לסופרים שפרסמו בסוף שנות ה־80 ובשנות ה־90 ונחשבו פוסטמודרניים. בין אלה שנמנים עמם: אורלי קסטל־בלום, אתגר קרת, סביון ליברכט, אלברט סויסה ורונית מטלון. מה שמשותף להם אינו סגנון אחד, אלא ההתרחקות מן הסיפור הלאומי הגדול אל היחיד ואל קולות חדשים.

### איך משווים בין סיפור מוקדם לסיפור מאוחר?

בוחרים נושא משותף, למשל עזיבת בית ההורים, וציר אחד להשוואה: מי מספר, מה הסיום, איך נראה הקשר בין הדורות. אחר כך מנסחים טענה שמסבירה מה ההבדל אומר על התקופה, ומביאים פרט מכל סיפור. רשימת הבדלים בלי טענה אינה השוואה.

### האם הסיפור הפרטי של סוף המאה אינו פוליטי?

לא בהכרח. הסיפור הפרטי מראה את החברה מתוך חייו של אדם אחד. ב"דולי סיטי" מפת ארץ ישראל נחרטת על גבו של תינוק, וב"תפוחים מן המדבר" הפער בין עולם דתי לקיבוץ עובר דרך אם ובת. הלאומי והחברתי לא נעלמו; הם עברו מן הכיכר אל הבית.
