# מה זה אינטרטקסטואליות?

> נכתב בעזרת בינה מלאכותית · [כלים ספרותיים: איך בנויים שיר וסיפור](https://www.lessons.co.il/he/כלים-ספרותיים) · כיתה י׳ · 2026-11-08 · https://www.lessons.co.il/he/כלים-ספרותיים/מה-זה-אינטרטקסטואליות

אינטרטקסטואליות היא הקשר בין טקסט לטקסט קודם שהוא מזמן. בשירה העברית היא באה לרוב כרמז, מילה או צירוף שמפנים אל מקור במקרא או בתפילה, או כשיבוץ, צירוף מן המקור ששובץ בשיר כמעט מילה במילה. הרמז מביא איתו את ההקשר המקורי, והשיר יכול להסכים עם מקורו או להתהפך נגדו.

## הסבר על הנושא

### מה זה אינטרטקסטואליות

אינטרטקסטואליות היא הקשר בין טקסט לטקסט קודם שהוא מזמן. הדרך הנפוצה שלה בשירה העברית היא רמז: מילה או צירוף שמפנים את הקוראים אל המקור, לרוב פסוק מן המקרא או מן התפילה. הרמז אינו רק ציטוט. הוא מביא איתו את ההקשר שלו: מי דיבר שם, אל מי ובאיזה מצב. המשמעות נוצרת מן המפגש בין ההקשר הישן ובין המקום החדש.

רבי יהודה הלוי פותח את שירו לירושלים במילים "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב". המקור הוא תהלים מח: "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל־הָאָרֶץ... קִרְיַת מֶלֶךְ רָב", מזמור על ציון בתפארתה, עיר שמלכים ראו ותמהו. השיר מביא את התפארת הזאת כדי להעמיד מולה את ההווה: "כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב". הקוראים שומעים את המזמור ורואים את החורבה.

### כשהשיר מסכים עם מקורו

יש רמז שמסכים עם מקורו: השיר נשען על הסיפור הישן ומרחיב אותו. בשיר "רחל" (1926) כותבת רחל: "הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם, / הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן – / רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן, / רָחֵל – אֵם הָאֵם." הצירוף מזמן את בראשית כט: "וְרָחֵל בָּאָה עִם־הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא". הדוברת מוצאת בדמה את הרועה שחיה במרחבים, ולכן "הַבַּיִת לִי צַר / וְהָעִיר – זָרָה".

הרמז הופך את הגעגוע של הדוברת אל המרחבים להמשך של סיפור בן אלפי שנים. כאן אין ויכוח עם המקור; צריך להסביר מה הוא נותן לדוברת: שורשים, וסיבה להרגיש זרה בעיר. הטעות הנפוצה היא לזהות את הדוברת עם המשוררת. גם כששמן זהה, הדוברת היא דמות שהשיר יוצר.

### כשהשיר מתהפך נגד מקורו

יש רמז שמתהפך נגד מקורו: השיר לוקח את המילים ומשנה את מה שהן אומרות. שאול טשרניחובסקי קרא לשירו מ־1892 "אני מאמין", כשם הנוסח שבסידור: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ". אבל הדובר אומר "שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין": האמונה עוברת מן האל ומן המשיח אל האדם.

השיר ממשיך במילים של נבואת הגאולה. חבקוק אמר על החזון "אִם־יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה־לוֹ כִּי־בֹא יָבֹא", וטשרניחובסקי כותב על עתיד האדם "אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם, / אַךְ בּוֹא יָבוֹא". אצל ישעיהו "עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה׳ צִיּוֹן", ובשיר הדור החדש "עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר". צורת האמונה נשארת, ומושא האמונה מתחלף. זה כוחו של ההיפוך: הקוראים שומעים את התפילה ומרגישים מה הוחלף בה.

### שיבוץ בשירת ספרד, ואיך כותבים על רמז

שיבוץ הוא צירוף מן המקרא שנקבע בשיר מילה במילה, או כמעט, כמו אבן בתכשיט. משוררי ספרד שיבצו פסוקים בשורה אחר שורה, וקוראיהם, שידעו את המקרא בעל פה, שמעו את המקור מיד. ב"יפה נוף" כותב יהודה הלוי: "דְּרַשְׁתִּיךְ, וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ וְאִם בִּמְקוֹם / צְרִי גִּלְעֲדֵך נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב". ירמיהו קונן "אִם־מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ" ושאל "הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד", והמשורר עונה: במקום התרופה יש "נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב" מן המדבר של ספר דברים, ובכל זאת אני מבקש אותך. האהבה אינה תלויה בנחמה.

כך כותבים על רמז או על שיבוץ: מצטטים את המילים, מוצאים את המקור, מתארים את ההקשר שלו, קובעים אם השיר מסכים איתו או מתהפך נגדו, ומסבירים מה המפגש אומר. הטעות הנפוצה היא לעצור אחרי המקור ולכתוב שיש כאן רמז לירמיהו, בלי לומר מה הרמז עושה.

## תרגול אינטרטקסטואליות: רמז ושיבוץ

לתלמידי כיתה י׳ שלומדים ספרות. קראו את השורה ואת המקור שלצידה, ענו על השאלה, ובדקו את עצמכם מול התשובות.

1. **ב"יפה נוף" כותב יהודה הלוי "וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים". המקור הוא שמות יט, ד: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי". השלימו את התרשים: מה הצירוף מביא מן המקור, ומה המשמעות החדשה?** — במקור ה׳ מזכיר לבני ישראל שנשא אותם על כנפי נשרים ממצרים אל הר סיני. בשיר המשורר מבקש שמישהו יישא גם אותו: הוא רוצה יציאת מצרים פרטית, מספרד אל ירושלים. הרמז הופך את הכמיהה של אדם אחד לחזרה על הגאולה של העם כולו.
2. **האם השורה מסכימה עם מקורה או מתהפכת נגדו? הסבירו.
יהודה הלוי: "הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם"
תהלים קב, טו: "כִּי־רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ"** — השורה מסכימה עם מקורה. במזמור עבדי ה׳ אוהבים את אבני ציון ואת עפרה, והמשורר מצטרף אליהם: גם הוא יחונן את האבנים, ואף יוסיף וינשק אותן. הרמז מציב אותו בשורה של אוהבי ציון מאז המזמור.
3. **ביאליק כתב ב"על השחיטה" (1903) "לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם". המקור הוא תהלים פט, יד: "לְךָ זְרוֹעַ עִם־גְּבוּרָה". השלימו את התרשים: מה השיר עושה למקורו?** — המקור הוא שבח לכוחו של ה׳, שזרועו מלאה גבורה. ביאליק מחליף מילה אחת, וגבורה נעשית קרדם: הזרוע החזקה היא זרועו של התליין. זהו היפוך: אותו צירוף, שהיה תהילה, נעשה האשמה, והקוראים שומעים בו גם את השבח שאבד.
4. **השיר "עקרה" של רחל מסתיים כך:
"עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם. / עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה. / עוֹד אֲחַכֶּה / לוֹ."
רחל אמרה ליעקב "הָבָה־לִּי בָנִים, וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל, א), וחנה התפללה על בן בשילה (שמואל א, א). השלימו את התרשים.** — שתיהן היו עקרות, ושתיהן זכו בסוף לבן: רחל ילדה את יוסף, וחנה את שמואל. הרמז מעורר תקווה שגם הדוברת תזכה. אבל השיר משנה את הסוף: הוא נגמר לפני הבן, בהמתנה בלבד, ולכן הרמז מדגיש את מה שחסר לה ולא היה חסר להן.
5. **השוו את סוף "עקרה", "עוֹד אֲחַכֶּה / לוֹ", לנוסח בסידור על המשיח: "עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא". מה מוסיף ההד הזה לשיר?** — תשובה טובה אומרת שהמילים אֲחַכֶּה לוֹ מצמידות את הבן שלא נולד אל המשיח: מחכים לו כל יום, ואין לדעת אם יבוא. ההמתנה של הדוברת מקבלת את כובד האמונה, וגם את הספק שבה.
6. **ביחזקאל טז, ו נאמר לירושלים "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". ב"על השחיטה" אומר ביאליק לרוצחים "וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ". האם זו הסכמה או היפוך? הסבירו.** — זהו היפוך. אצל יחזקאל המילים הן הבטחה של חיים: ה׳ מוצא את ירושלים מתבוססת בדמה ומחייה אותה. אצל ביאליק אותן מילים הן קללה: הרוצחים יחיו בדם שהם שפכו ויתנקו בו, כלומר לא יתנקו לעולם. ההבטחה לעם נעשית גזר דין לרוצחיו.
7. **תלמיד כתב: "בשורה 'לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם' יש רמז לתהלים." מה חסר בתשובה? כתבו אותה מחדש.** — חסרים ההקשר, היחס והמשמעות. לדוגמה: השורה רומזת לתהלים פט, "לְךָ זְרוֹעַ עִם־גְּבוּרָה", שבח לכוחו של ה׳. ביאליק מחליף את הגבורה בקרדם, ולכן הרמז מתהפך נגד מקורו: הכוח שנשבח במזמור מופנה כאן כהאשמה, משום שלא הגן על הנרצחים.

## שאלות נפוצות

### מה ההבדל בין רמז לשיבוץ?

שיבוץ הוא צירוף שנלקח מן המקור כמעט מילה במילה וקבוע בשיר, כמו "נָחָשׁ שָׂרָף" ב"יפה נוף". רמז הוא הפניה חלקית יותר: מילה, שם או צירוף ששונה, שהקוראים צריכים לזהות בעצמם. בשני המקרים השאלה זהה: מה המקור מביא איתו, ומה השיר עושה בו.

### צריך לדעת את כל המקרא כדי לזהות רמז?

לא. בבחינה השיר לרוב מודפס לצד המקור או שהשאלה מפנה אליו. מה שצריך הוא לשים לב לצירוף שנשמע ישן או מוכר, למצוא את מקומו, ולקרוא את הפסוקים שסביבו. ההקשר שמסביב הוא מה שמסביר את הרמז.

### איך יודעים אם השיר מסכים עם מקורו או מתהפך נגדו?

משווים את מה שנאמר במקור למה שנאמר בשיר. אם השיר ממשיך את הכיוון של המקור, כמו רחל שנשענת על רחל הרועה, זו הסכמה. אם הוא משנה מילה או מושא והופך שבח להאשמה, כמו "לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם", זה היפוך, ולעיתים קרובות הוא אירוני.

### האם רמז יכול להיות גם למקור שאינו מקרא?

כן. משוררים רומזים גם לתפילה, לתלמוד, למדרש ולשירים קודמים. "אני מאמין" של טשרניחובסקי רומז לנוסח שבסידור, ושמו של השיר "על השחיטה" לקוח מסוף הברכה שהשוחט מברך לפני השחיטה. השאלה תמיד זהה: מה ההקשר המקורי, ומה השיר עושה בו.

### למה משוררים משתמשים ברמזים?

משום שצירוף אחד מביא איתו סיפור שלם. ארבע מילים מירמיהו מביאות את כל הקינה על ירושלים, בלי לכתוב אותה. הרמז גם יוצר שיחה בין דורות: השיר עונה למקור, מסכים איתו או מתווכח איתו, והקוראים שומעים את שני הקולות יחד.
